ויסלבה שימבורסקה: המבט כבורא חיים
(2012-1923, כלת פרס נובל לספרות 1996)
השיר "על כוס יין"
(מתוך הספר "מלח", 1962)
הביט, הוסיף לי יופי,
ואני עשיתיו לקנייני,
מאושרת, בלעתי כוכב.
הרשיתי להמציאני
בדמות בבואתי
בעיניו. רוקדת, רוקדת
ברעד כנפי-פתאום.
השולחן שולחן, היין יין
בכוס שהיא כוס
ועומדת בעומדה על השולחן.
ואילו אני בדויה,
בדויה במידה שלא תיאמן,
בדויה עד זוב-דם.
מדברת על מה שירצה: על נמלים
הגוועות מאהבה
מתחת למערכת-כוכבים של שן-ארי.
נשבעת כי שושן לבן
שמטפטפים עליו יין, מזמר.
אני צוחקת, מטה
ראש בזהירות, כאילו בחנתי
תגלית. רוקדת, רוקדת
בעור נדהם, בחיבוק,
שבורא אותי.
חוה מן הצלע, ונוס מן הקצף,
מינרווה מראשו של יופיטר,
היו ממשיות יותר.
כשאיננו מביט בי
אני מחפשת את בבואתי
על הקיר. ורואה רק
מסמר, שהוסרה ממנו תמונה.
כותרת השיר ניטרלית וסתמית ואיננו יכולים ללמוד ממנה על תוכנו, אבל כבר בבית הראשון והקצר שלו, מצליחה המשוררת להשכיל אותנו בנוגע לחוויה העיקרית המשתקפת בשיר.
ישנם גבר ואישה, ומשהו קורה ביניהם. מה קורה? מה שקורה הוא שמבטו של הגבר משנה את האישה. הוא מוסיף לה יופי, כלומר יופי שלא היה לה קודם, והיא מנכסת לעצמה את היופי הזה ("ואני עשיתיו לקנייני) והופכת למאושרת; מאושרת עד כדי כך, שהיא בלעה את השמים, את הכוכבים. מבטו של הגבר אינו סתמי אלא בורא מציאות – הוא בורא יופי והוא בורא אושר. יש במבט משהו אלוהי, תכונה ששייכת לאל – בריאה של משהו שלא היה קודם לכן. ולכן מופיע הכוכב שבשמים.
בבית השני של השיר כבר מתחיל הסבר מסוים, איך מבטו של הגבר משנה את האישה. הגבר ממציא אותה, כלומר רואה אותה כפי שהוא רוצה לראות אותה ולא בהכרח כפי שהיא במציאות. משפטים אלה מזכירים את הביטוי המיוחד בעברית – "מצאה חן בעיניו". כשאנחנו אומרים ביטוי זה, אנחנו מתכוונים שהיא יפה בעיניו אבל בעצם, הביטוי אומר שהחן נמצא בעיניו ולא בה. הוא זה המוסיף לה חן, כפי שבשיר מוסיף הגבר יופי למשוררת האישה.
ומה יש ביופי הזה? יש בו ריקוד וכנפיים רועדות. יש בו משהו אסתטי מלא חן, יש כאן כנפיים שאולי מרמזות על משהו מלאכי, משהו חינני כמו הפרפרים או הציפורים במעופם, וגם רעד המרמז על התרגשות ועל עדינות ורגישות, עם חשש. כלומר, שימבורסקה מציירת בפנינו תמונת פגישה של אישה עם גבר שיש בה יופי ועדינות, עם אי-ודאות כמה זמן תימשך סיטואציה זו.
ויש כאן גם פלא, משהו חדש ולא שגרתי שלא התקיים קודם לכן. משהו נברא, אבל לכמה זמן?
בבית השלישי של השיר מתארת המשוררת שני מצבים המנוגדים זה לזה. בחלקו הראשון מתואר מצב קונקרטי לחלוטין – שולחן וכוס יין והכוס עומדת על השולחן. אבל השורות הבאות מאתגרות את החלק הראשון. מול המציאות הפיזית שאפשר לגעת בה בידיים, מופיעה פתאום מציאות שכולה המצאה, בדיה, כולה דמיון. הבדיה גדולה כל כך, עד שלדברי המשוררת היא "בדויה במידה שלא תיאמן", שאי אפשר להאמין בה. אבל המשוררת מאמינה בה – היא הופכת לקניינה את היופי שהגבר מצא בה, והיא רוקדת ומצמיחה לעצמה כנפיים להמריא בהם באוויר ועל כנפי הדמיון.
המשוררת לא מסתפקת בכך, אלא מאתגרת עוד את הקורא, כאשר היא כותבת כי היא "בדויה עד זוב דם". מהיכן הופיע הדם הזב? מה ליופי, לחינניות ולריקוד, ולפצע וכאב מדממים? למה מתכוונת המשוררת באוקסימורון זה? האם המשוררת מביעה חשש כי הבדיה מרחיקה לכת כל כך, עד שסופה להיגמר בבכי? האם הכנפיים רועדות כי האושר אינו בטוח? האם הפלא בפגישה אינו מובטח?
הבית הרביעי של השיר ממשיך את חגיגת האושר והאהבה שהחלה קודם. כאן גם מופיעה במפורש המילה אהבה, ולה מצטרפים הזמר והכוכבים והפרחים והטוהר הלבן של השושן. כאן ממשיך הפלא, כי טפטוף היין גורם לשושן לשיר, והפלא הזה הוא מציאותי, עובדתי: המשוררת "נשבעת" שהוא קורה.
אבל שוב מופיעה צרימה. ישנן נמלים מול מערכת כוכבים, זעירות כל כך מול השמים הרחוקים, והקורא הישראלי אינו יכול שלא להיזכר במילותיה של רחל המשוררת – "צר עולמי כעולם נמלה...כל אורחותי הליז והדמיע, פחד טמיר מיד ענקים, למה קראתם לי חופי הפלא?...." [הליז – הסיט מהדרך, לפי משלי ד, כ-כא]. הנמלים אומנם אוהבות כל כך עד שהן גוועות מאהבה, אבל למה האהבה צמודה לגוויעה, למוות? למה פלא האהבה, אותו פלא ששימבורסקה דיברה עליו בטקס קבלת הפרס נובל, צמוד למוות? האם בעצם הפלא כבר טמונה האכזבה, כי הפלא שברירי ולא בטוח?
וכמובן שאסור לשכוח, שהפלא הזה של שושן לבן מזמר ושל נמלים אוהבות נובע מרצונו של הגבר, לא מרצונה, כדבריה: "מדברת על מה שירצה". ומה יקרה אם ישתנה רצונו של הגבר, האם אז יתפוגג הפלא?
ובינתיים ממשיך הפלא בבית החמישי של השיר. המשוררת צוחקת ורוקדת, מגלה תגלית חדשה בחייה, הכול משום שאותו גבר "בורא אותי". החוויה היא טוטלית, היא "בעור נדהם". זו חוויה של תדהמה, פליאה גדולה, משהו גדול ומרגש. והחוויה מתרחשת בעור – במה שהוא מעטפת הגוף, מה שמגדיר את הגוף (ומתקשר לתחושת ה"אני") ומאפשר לו להתקיים כשלם.
אבל מה יקרה אם הגבר ייעלם, או יפסיק להביט, או ישנה את התנהגותו?
המשוררת ממשיכה לחגוג את נשיותה, עד כדי כך שהיא מתדמה לנשים האולטימטיביות בהיסטוריה האלוהית והאנושית – חוה אם כל חי, ונוס (רומי)/אפרודיטה (יוון) אלת האהבה היופי והתשוקה, ומינרווה – אלת החוכמה הרומית. שתיים מהשלוש, חוה ומינרווה, נבראו מגבר – חווה מאדם ומינרווה קפצה בוגרת וחמושה מראשו של אביה יופיטר, מלך האלים.
אבל אליה וקוץ בה, כי המשוררת כותבת כי שלושתן ממשיות יותר ממנה. כלומר, שוב מודגשת הבדיה, העובדה שהמשוררת לא קיימת לעצמה אלא הגבר בורא אותה.
ונכנסת כאן גם אירוניה, שהיא מרכיב נפוץ בשירי שימבורסקה. כל ההתלהבות והתרוממות הרוח של המשוררת מוצבות כאן בסימן שאלה, שהרי אפילו דמויות האלות מהמיתולוגיה, שכנראה לא היו מעולם, ממשיות יותר ממנה ומאושרה. יתר על כן, ממחצית השיר ובאמצע חגיגת החיים והאהבה, מפזרת המשוררת רמזים המצביעים על אפשרות אחרת, כואבת יותר ואולי מציאותית יותר.
ואז מגיע הבית האחרון של השיר ואיתו הפאנץ' ליין, המכה שבסוף.
ואז אכן מתחוור לנו, שהגבר ברא את המשוררת האישה, וללא מבטו היא מתפוגגת. היא כמו תמונה, פסיבית ובמידה מסוימת חפץ, שאין לו השפעה על עצמו אלא הוא מהדהד את מבטו של המביט בו – הצופה בתמונה, והגבר המביט באישה. אותם רמזים מטרימים שהופיעו קודם לכן בשיר, הפלא התלוי ברצונו של הגבר ולא ברצונו של האישה, הפלא שאולי הוא בדיה מדממת, רמזים אלה מתממשים עכשיו במלוא כאבם.
ומה שנשאר הוא המסמר. כשהייתה תמונה הוא החזיק אותה, והתמונה היא האישה, ואולי האומנות, או למשל השירה, שהעניקו פלא, דמיון ואושר למסמר הקונקרטי והיבש והמשעמם ואולי גם הפוצע. וללא התמונה נותר הקונקרטי בלבד, הפוצע וכואב עד זוב דם, כפי שהיא כותבת בסופו של הבית השלישי בשיר.
מי שרוצה יכול לראות בשיר גם שיר ארס-פואטי, שמהלל את השירה המעניקה פלא ואהבה לעולם, גם אם יש בה יסוד גדול של בדיה, או כמו שאמר מי שאמר – "מיטב השיר כזבו".
והשיר גם מהדהד את הדגש שניתן בתחום הפסיכואנליזה על כוחו של המבט ביחסי בני האדם. מבט האם בתינוק מכריע בנוגע להתפתחותו התקינה, והיעדרו הוא הרסני עבורו. כולנו מכירים מצוין את התופעה השכיחה, שבה הילד קורא להוריו להסתכל כיצד הוא עושה מעשים מסוימים וכמוהו, האדם זקוק למבטם של האחרים שיעיד ויתקף את קיומו, ובלעדי המבט הזה הוא עלול להידרדר למצב של הפרעה נפשית.
המבט המטפורי האנושי הוא גם זה הקובע את ערכם של הדברים. התמונות של הצייר מודליאני נשארו אותן תמונות מאז שצוירו לפני יותר ממאה שנה, אבל ערכן הכספי וחשיבותו של מודליאני נסקו מאז. אם כן, מה השתנה? לא התמונות השתנו, אלא מבטם עליהן של בני האדם.
ואפשר גם לראות בשיר ביטוי למרכיב מרכזי בבודהיזם, הוא השינוי הקיים בעולם ובחיי אנוש כמרכיב דומיננטי. השיר כולו הוא שיר של שינוי – תחילה פריחה והתלהבות, ולבסוף נבילה וריק, וכל אחד מאיתנו יכול להפיק את הלקח שלו מתופעה זו – להתעצב על הנבילה או/וגם לשמוח על הפריחה, גם אם היא זמנית.
עם זאת, האירוניה של המשוררת איננה מבטלת את העצב הנשקף מהשיר. המשוררת מביטה מהצד על עצמה, גם באופן אירוני, אבל בסופו של דבר היא מציבה סימן שאלה גדול על עצם יכולתה לקיים בתוכה תחושת "אני" מוצקה, שאיננה מותנית במבטו של אותו גבר. ובעצם, היא מציבה סימן קריאה הקובע כי אין ביכולתה לעשות זאת ללא אותו מבט.
בבית האחרון של השיר, כל יופייה ותחושת חיותה של המשוררת מתמצים בתמונה שהפכה לאין בגלל מבטו הנעלם של הגבר, והמשוררת נותרת צל של עצמה הקודם, נותרת מסמר קר ומתכתי ומשעמם!
ובכך טמון עצב גדול
תמיר דובי עורך וכותב ביוגרפיות וסיפורי חיים.
